הדור הראשון של האינטרנט – ה Web 1.0   התמקד באתרי אינטרנט המציגים תכנים שנוצרו על ידי מנהלי האתרים ואפשרו רק תקשורת מוגבלת בין הגולשים. הוא נועד לשרת בעיקר את הארגונים ואת צרכי הניהול הארגוני. על כן התפיסה של מעצבי הפיתוחים של ה- Web 1.0  הייתה עדיין תפיסה של Top down.

הדור השני של האינטרנט – ה- Web 2.0 היה מהפכני ביחס לדור הראשון לאו דווקא באפליקציות ואתרי שיתוף הקבצים, הבלוגים, או השימוש בתגיות וויקי שסיפקו פלטפורמה טכנולוגית שאפשרה העברה ושיתוף משופרים יותר ברשת של תכני גולשים. המהפכה הייתה בעיקרה תפיסתית – מעין מעבר מתפיסת Top Down לתפיסת Bottom Up - יצירה ושיתוף של תכנים המועלים לרשת על ידי הגולשים עצמם.

הדור השני של האינטרנט  חשף את הכמיהה האנושית לשיתוף בתכנים חווייתיים אישיים – בכתב, בתמונות ובקטעי וידאו. מה שמועבר ברשת  אינו רק, ואף לא בעיקר, מידע בעל תוקף כללי. החידוש הוא דווקא בכך שמה שמועבר בו הוא החוויה האישית, מתוך ההתנסות האישית והתחושה (sense) הסובייקטיבית.

למה אנשים רוצים לחשוף ולשתף בחוויות האישיות שלהם אנשים זרים להם? למה כה רבים אחרים מגלים עניין לקרוא או לצפות במה שאנשים חושפים?

הסוציולוגים של הרשת מציעים לנו מספר הסברים לאפקט האנושי המדבק שיצרו האפשרויות הטכנולוגיות החדשות של ה- Web.2.0. הסבר אחד לגבי יוצרי התוכן הוא שמה שמניע אותם הוא הרצון לקבל הכרה, להיות מפורסמים. זהו מניע שיכול להסביר את המוטיבציה של השולחים, אך פחות את המניע של הקוראים, אלא אם כל המניע בנכונות לקבל, היא ההזדמנות להגיב, ובכך לזכות גם הם באבק של כוכבים.

יש הטוענים שאת ההצלחה של אתרים דוגמת יו-טיוב ניתן לזקוף לכך שהם ממלאים את הצורך האנושי במציצנות. להציץ לאזור הסמוי הפרטי של האחר. מעין הצצה לפרטי, אך ברשות. ויש הטוענים שיש משהו מאוד ממכר בחוויה הזו. משהו שגורם לנו להרגיש בנוח בתהליך של  חשיפה הדדית. הוא מאפשר לנו לחזק את האגו ובו זמנית גם את חווית החברותא - לקבל חיבוקים וירטואליים.



אך אני טוען כי קיימת גם סיבה נוספת ליצירה ולשיתוף, ואליה אני רוצה להתייחס. היא קשורה בכך שהחשיבה וההבנה האנושית, מעצם מהותה, נזקקת לשיתוף. החשיבה האנושית היא מעולם לא אישית בלבד. היא מתרחשת בין הקוגניציה האישית שלי ובין זו של האחר, או האחרים. אני זקוק לחוויה של האחר על מנת לפרש את עצמי.

ניתן לחוש בכך בכתיבה הפוסטית. אדם כותב פוסט כי הוא רוצה להבין משהו, או לבטא משהו, שהוא לא מבין עד הסוף. הוא מצפה שהתגובה לפוסט תאפשר לו לחשוב מחדש את חשיבתו ולהבין טוב יותר את מה שהוא מרגיש שהוא עדיין לא מבין.

זוהי כתיבה שנועדה ללכוד מתוך הרשת את 'האחר הרלוונטי' שהוא שותף לי בהתעניינות באזור שבו נמצאת אי ההבנה שלי, או התסכול שלי, או התובנה החדשה שלי, שבה אני רוצה לשתף, לחדש ולהשפיע על העולם. הרשת היא שמאפשרת  לנו למצוא ולתקשר עם אותם 'אחרים רלוונטיים' בכל מרחב הרשת. 

הפוסט מאפשר לי את המפגש עם האחר, שעשוי למצוא עניין במה שכתבתי, מאחר וגם הוא חש בצורך לברר את אותו הנושא או המושג, ולבטא את מה שהוא מרגיש לגביו מתוך התנסותו ונקודת המבט הסובייקטיבית שלו, וזאת עשויה להיות חשובה לי להבנת ההתנסות שלי.
ה- Web 2.0 חשף כי ברשת טמון הפוטנציאל לא רק של שיתוף במה שכבר ידוע (הידע), אלא גם לשיתוף בהבניה (construction) של מה שאנו חווים אך עדיין לא יודעים.

ככל שעולמנו נעשה סבוך יותר ומתרחשים בו מעברים מהירים יותר, כך הצורך שלנו לפרש שוב את עולמנו בכל תחומי חיינו, האישיים, המקצועיים והציבוריים, גובר. זה הוא צורך אנושי בסיסי שאיננו יכולים לוותר עליו. הרשת חשפה אותו, ואף הגבירה אותו, אך עד כה, מספקת אותו רק באיכות נמוכה מדי.

ברשת טמון פוטנציאל אדיר לקיים צורך אנושי זה. פוטנציאל זה לא נוצל עד כה מאחר ולא הייתה המודעות לתהליכים הסוציו-קוגניטיביים של החשיבה והיצירתיות האנושית. הפוטנציאל לא מוצה כיוון שלא עוצבו התהליכים וכלי העזר הקוגניטיביים הנדרשים על מנת לסייע בתהליכים אלה.

רוב כלי ה- collaboration שפותחו עד כה ברשת, פותחו מתוך הנחה שהבעיה היא של שיתוף בידע או שיתוף בתכנים, לא שיתוף של תהליכים חשיבתיים בהתהוותם. בתחום זה אנו מצויים עדיין בראשית הדרך.